[אין_קול] זה השיעור האחרון שלנו והוא יוקדש למודרניזם הישראלי השני. המודרניזם הראשון היה בשנות ה-20 בשירתם של שלונסקי ואורי צבי גרינברג והדור שבא איתם. ולכן יש המכנים את המודרניזם שהתרחש אחרי קום המדינה, המודרניזם הישראלי השני. ויש המכנים אותו המודרניזם התל אביבי. כי רוב המשוררים הגדולים שפעלו בתוכו ישבו בתל אביב, והיא היתה המרחב שלהם. תל אביב הפכה אחרי קום המדינה, שוב, למקום סימלי, אלא שהיא אחרת. היא איננה כבר מייצגת את המפעל הציוני בשיא תנופתו, אלא היא העיר החילונית. העיר שאיננה שייכת לעולם המשיחי של הציונות. ובתוכה פועלת שירה שמהותה היא דווקא העולם של האדם. האני מתוך התנהלות חייו היומיומיים. אבל פה ושם היא יוצאת ומבליחה אל התחום הפוליטי. והרבה פעמים מתוך עמדת מחאה, מאוד מאוד נוקבת. ייצגו את המודרניזם השני הזה 4 משוררים גדולים. שתי נשים ושני גברים. דליה רביקוביץ ויונה וולך מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. יצירתם נכנסה אל התמונה של השירה העברית בסוף שנות ה-50 ועיקרה הדרמטי של כניסתם אל השירה היא בשנות ה-60. והיא המשיכה וחלקה ממשיכה עד היום. דליה רביקוביץ, שהיא בוודאי מהמשוררות הגדולות של השירה העברית אי פעם, הביאה גם אל תוך השירה משהו הזכור לנו מעולמו של ביאליק. הרצון והצורך והיכולת לייצג מצבי נפש של משבר. של הימצאות בתוך מצוקה קיצונית. בתוך שבר של האישיות. מה שהופיע אצל ביאליק כדיכאון מצמית מופיע כאן בדרך אחרת. והשיר הראשון שנקרא מתוך הקובץ הראשון שלה, "אהבת תפוח זהב" הוא אחד השירים המפורסמים של הדור הזה והוא כתוב בצורת סונט. וכותרתו היא "בובה ממוכנת". "בובה ממוכנת" "בלילה הזה היייתי בובה ממוכנת "ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים. "ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים. וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת. "ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת. "וכל מנהגי היה שקול וצייתני, "אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני, "כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת. "ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות, "אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים "ואילו כל צעדי היו מדודים וקצובים. "והיה לי שיער של זהב והיו לי עיניים כחולות. "והייתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן והיה לי כובע של קש "עם קישוט דובדבן". אין סימן גלוי לאיזו מצוקה מתרחשת כאן. אבל התמונה הגדולה שבה אני אנושי מדבר מבעד לבובה ממוכנת ורואה את עצמו כאיזה מין אנדרואיד. אישה אנדרואיד, שנעה בתוך אותם כללים של נשף, של ריקוד. ובעצם כל הכללים של ההתנהגות הנשית, היופי, הבגד, התנועה. ומסתבר שכל הדברים האלה מוצגים כבובה, כאיזה מיצג תיאטרוני. מסוג ישן וגם מסוג שעל גבול האנושי והמשחק. ובמקום הזה נכנס הקול של דליה רביקוביץ. בעוצמה אדירה. פתאום הופך הדימוי לאמת. והסימון הזה "אחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת". כשהוא מדבר על היחס שבין עולם הבריאות, אם אפשר לומר. עולם ההתנהגות הנכונה וההתאמה של האדם השבור אל העולם. מתוך הדבר הזה נוצרת תמונה נוראה של אי התאמה. ושל תחושה שלעולם לעולם לא תצא האמת הכמוסה בתוך הקליפה הזאת לאיזשהו אור. ובתוך המסגרת הזאת של הבובה נכנס גם השיר כסונט. הסונט הזה שנלמד בשירה העברית החדשה מפיכמן, משאול טשרניחובסקי ובעיקר מלאה גולדברג. מופיע כאן כחלק מעולם הכללים של היפה. והשיר מציית להם. והמעבר מן הבית הראשון אל הבית השני, על פי צווי הסונט שיש בו גם ניגוד. הוא פועל בין "הייתי בובה מתוקנת". "ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת". והיחס בין ממוכנת ומתוקנת כשהממוכנת איננה טובה בהרבה ממתוקנת. בשניהם יש הרגשה שיש חלק משותף מאוד בין אותו תיקון לבין אותה מכונה. לאותה הוויה מכנית. מינון הדיכאון והצער שמפעמים בשיר הזה הוא אדיר. הוא לא יתואר ממש. ובכל זאת אין שום סימן גלוי לדבר הזה. בסופו של השיר נדמה שהדברים שמתוארים הם היפים ביותר שיש. "שיער של זהב ועיניים כחולות ושמלה מצבע פרחים שבגן", ובסוף באיזה מין חרוז וגם צורה של חרוז, יש שם קישוט בצורת דובדבן. וברור לכל קורא שדווקא הבית האחרון הזה שמכתיר את השיר בסוף באיזה מין תיקון שלם של התלבושת ושל אביזרי היופי. ושכולם דומים לאיזה עולם אביבי, ענוג וארכאי. דווקא זאת הנקודה שחותמת את השיר במשבר הגמור. כלומר, הקליפה תהיה שלמה והתוך יהיה חסר. לגמרי ברור שיש כאן קול של אדם במצב לא רק נורא, אלא שהוא בעיקר אדם עכשווי מאוד. זהו אדם עם מצוקותיו, משבריו האישיים. מושגי היחס אל חיי הנפש, המשבר. כפי שמדובר עליהם היום. זה איננו הדיבור של המאה ה-19. וזה איננו הדיבור של המקרא, ואל תוך העולם הזה מכניסה דליה רביקוביץ את מסורת השירה. ואנחנו שמים לב כיצד אותה מסורת מופיעה כאן ואיזשהו סדק פועל בתוכה. סדק בלתי נראה שמעמיד את כל המילים בשיר ואת כל צורתו באור אחר לגמרי. אנחנו קוראים סונט על בובה ממוכנת וברור לנו שהתרחש כאן איזשהו דבר שמנתק את השיר הזה מכל העבר. גם העבר הקרוב של השירה הישראלית והעברית ובעצם גם העבר של מסורת השירה המערבית כולו. זה מודרניזם. זה מודרניזם אמיתי. לא מודרניזם באותו מובן של אמון בכוח הקידמה והמכניקה וכן הלאה, הלאה. ההיפך. איזו הרגשה שהדבר המורדני איננו שייך יותר. שהדבר המודרני הזה נמצא בסוג מסויים של עכשיו. ושהעכשיו הזה, יש בו שרידים של עולם, אבל הוא פועל אחרת. כל דבר שנאמר בדור הזה מפועם בתחושה של עכשיו. יש עוד צד לשירת רביקוביץ בתחום הזה וגם הוא מופיע כבר בתחילת שירתה והוא איזה יכולת חדשה לדבר על אני נשי ששרוי בהתרחשות אירוטית. אנחנו שמים לב שגם השיר הקודם בנוי כחלק מהעולם הקודים של הדיבור האירוטי. אלא שהדיבור האירוטי שמציג נשים בנשף מחולות עם כובעי קש וקישוטי דובדבן, הוא עולם היופי הנשי כפי שהוא נלמד מן המסורת המערבית, והוא ממלא תפקיד חזק בקולנוע ובוודאי בכל מיני סוגים של פרסומת. אבל הצד השני, הדיבור השני שבונה דליה רביקוביץ' הוא דיבור אירוטי פנימי. שכל כולו קשור בעולם הדמיון של הנפש הנשית. וגם בתחום הזה, אנחנו שומעים פתאום דבר חדש לחלוטין. השיר הוא "חמדה". "שם ידעתי חמדה" "שלא הייתה כמוה, / והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת /" "וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה. /" "והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע, /" "וגלגל העין את גלגל החמה חמד. /" "אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה. /" "הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שבוע, /" "נתך בגלי הנהר ובכל אדוויתיו ניצת, /" "אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע. /" "שושני נהר צהובות" "פערו את פיהן לבלוע / את אדוות הנהר בחופזן" "וגבעול העשב השט, / ואותו היום היה יום השביעי בשבת /" "וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה /" "ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה." ברור לגמרי שאין מדובר באיזו סצנה שנצפית מבחוץ. אי אפשר לדעת מה קורה, אנחנו לא חלק מאיזו עלילה או סיפור אהבה כמו למשל שיריה של לאה גולדברג. לגמרי ברור שכל מה שמתרחש כאן הוא התודעה או אולי אפילו הדמיון של הנפש בהתרחשות שבה אולי המושג תודעה כבר לא תופס בדיוק, וזה רק איזה יש של הרוח המתרחש בתוך האני. וכאן אנו חשים היטב גם את סוג הלשון החגיגית, הארכאית בחלקה שדליה רביקוביץ' מוצאת את דרכה אליה, ואותה היא מביאה אל חזית השירה. שפה שיש בה נקודות תנכיות. אלא שהדבר הזה איננו עשוי על ידי ציטטה אלא איזו ריגשה שמתאימה לסגנון יש לו איזו רוממות ארכאית, וכמה צורות תנכיות. והיחס בין הטון הזה, אוצר המילים ועולם הדמיון, הוא זה שיוצר כאן איזשהו קול שלא שמענו כמותו, וגם לא נשמע כמותו. זהו אותו קול של דליה רביקוביץ', שנדמה שיש לו איזו מן תיבת תהודה ענקית, משהו שמזכיר לא פעם את ביאליק דווקא. ואני חושב שהזיקה בין תמונות החמדה, כפי שהיא קוראת לזה, אותה אקסטזה שהיא חושים ודמיון גם יחד נוגעת בכמה משירי האור של ביאליק, כמו "זהר". אני רוצה להדגיש דבר שנמצא בכל שיריה, והוא שהתמונה מכילה תמיד גם תווים של אימה. איזו נקודה של אימה שהולכת לבלוע הכול. והיחס, או ההימצאות על גבול היפה והאימה המקום שהוא על סף האימים בשיר על הבובה הממוכנת הדבר הזה נמצא בחזית. גם התיקון איננו תיקון. למושג התיקון העתיק, אותו תיקון קבלי שאנחנו עסוקים בו עד סוף העולם כדי להציל את העולם האלוהי נמצא בשיר הזה בצורה לגמרי מגוכחת. התיקון הוא איזו הדבקה של בובה. אבל כאן בתוך היפה הגדול הזה, בתוך הניסיון לתאר אושר אין סופי, הרבה יותר קיצוני מאותו מודוס שזך מנסה לעצב בשיר "ראיתי ציפור רבת יופי" כשהוא אומר "עבר אותי רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום" כאן, התמונה היא באיזו אקסטזה גדולה. והנה, בתוך המקום הזה, היא מעמידה את האדם בתוך ישות שנוגעת, יוצרת מגע בין העולם הזה והעולם העליון אבל בתוך ריגשה שאיננה מוסברת על ידי דתיות. "גלגל העין את גלגל החמה חמד" "ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה". התנועה הזאת בין העולם הזה והעולם העליון היא הנקודה שדליה רביקוביץ' גם פותחת אליה פתח. כלומר, יש כאן איזו פתיחה של הנפש ושל הדיבור גם אל תהומות וגם אל גבהים שיש בהם אושר אין סופי. השיר הבא שאני רוצה לגעת בו הוא שיר שאני חושב שצריך לקרוא אותו גם בהקשר ההיסטורי. כלומר, בתוך אותה תחושה ששיעור כמו שלנו יוצר כשהוא נע לאורך 70 או 80 שנה ורואה את תהפוכות המודעות השירית העברית למה שקורה בתוכה, או בזיקה לעולם, או בזיקה להיסטוריה. עברנו את מלחמת השחרור נכנסו אל עולמה של מדינת ישראל, חשנו היטב בשיעור הקודם, את קיומו של הדיבור הישראלי התקף, הדיבור הפועל מתוך חיי יומיום ובטוח בכוחו להביע את עצמו ולהשתמש באוצר המילים גם המדובר שנוצר על ידי הדיבור ועל ידי צורות הרצף של הדיבור והנשימה. והנה כאן אנחנו מוצאים שיר שנשמע בחלקו כאיזה מן נבואה, כאיזו הימצאות נבואית. הדבר הזה קשור באותו מודוס דיבורי של דליה רביקוביץ' שיש לו איזו נקודה תנ"כית. אבל, נדמה לי שהוא שואל גם שאלה על מה קורה לנו כתרבות, כשירה, כשעידן הנעורים שלה ההכנה שלה, ההתכוונות שלה לקראת העתיד נגמר. ועכשיו אותו עתיד הגיע, עכשיו יש בגרות. מה יהיה בתוך הבגרות הזו? השיר נקרא "שאלות ותשובות". "כאשר יתמו נעורינו, שאלתי. /" "כאשר יתמו נעורינו, השיבו, /" "הרי הם ככל האורים והתומים /" "רבים כבר הפליגו לימות הזקנה, /" "אם יתמו נעורינו, אז מה, שאלו. /" "כאשר יתמו נעורינו, אמרתי, / כאשר יתמו נעורינו, התקצפתי, /" "יופיעו בים מפלצות משונות /" "ובארץ אז תהיה בצורת, / נעווים יהיו נעורינו שיתמו. /" "כאשר יתמו נעורינו, התקלסו בי, /" "כמעוף הצרעה יתמו נעורינו, / מעין פריחת שושנים אפילות /" "שהועילו לנוי ולאהבה. / עוד בימינו יתמו נעורינו. /" "כאשר יתמו נעורינו, שאלתי, /" "אם יתמו נעורינו, אשיב גם אני, /" "מימיו החמים של הים התיכון /" "ייבשו כאד אם יתמו נעורינו, / ומי האוקינוס" "יבעו תנינים." השיר הסבוך הזה שאין זה ברור מי עונה ומי שואל. כשאת רובו, לגמרי ברור, שואל האדם וגם עונה. וגם אין זה ברור מה הם אותם נעורים. אבל ברור שהם עומדים להיגמר. השיר כולו מפועם מאיזו חרדה, שבה נדמה שתחילת התקופה הבאה שהיא בגדר תום נעורים, תביא לאיזשהו פער עצום בתפיסת העולם. משהו אחר מאוד יהיה. פתאום גם נדמה שהדיבור עצמו הוא בבחינת אורים ותומים. כלומר, איזה מן סוג של נביאים אליליים, או איזה מן סוג של אותות או סימנים רעים. ההרגשה היא שהעולם הזה ייצור מתוכו, מתוך הים ומתוך האוקינוס מפלצות משונות "ונעווים יהיו נעורינו שיתמו". בצורה מסוימת, דליה רביקוביץ' נגעה כאן בתהליכים שהם גדולים מחייו של אדם אחד. וגדלותו של משורר, כפי שראינו עד כאן היא בכך שהוא נוגע בתהליכים שמתרחשים בבני דורו, או לפעמים עוד לא התרחשו בדורו ועתידים להתרחש. רק משום שנפשו שרויה בתוך תהליכים מאוד מאוד אינטנסיביים, נוגעת ככל הנראה בתהליכים תרבותיים, שאדם בחיי היומיום שלו איננו יכול להבין ולחוש אותם אל נכון. שיר כמו זה של דליה רביקוביץ, ועוד כמה שירים נוגעים גם באיזו תחושה שהתרבות הישראלית בשנות ה-60 הגיעה לסוג מסוים של אובדן דרך. אובדן דרך שאחר כך התנפץ אל תוך מלחמת ששת הימים, ואחר כך בדרך המהופכת הטראגית, כמעט אפוקליפטית, אל תוך מלחמת יום הכיפורים. אותו אובדן דרך, שאיננו אובדן דרך באיזה מובן פוליטי. אלא אותה הרגשה שהדור שיצר את התנאים להקמת המדינה עשה את שלו, והמדינה מן הרגע הזה היא בגדר עובדה. ועצם קיומה איננו כבר מטרה, ועכשיו משתנה העניין. העניין איננו עסוק כבר בהימצאות בתוך מה שאנחנו כינינו אותו חזון. הדבר הזה שקשור בסוג מסוים של נבואה או הרגשה שהאדם שרוי בתוך תהליך שמוסבר על ידי התרחשות שהיא על טבעית. שהיא מיתית, שהיא אותו "יום חדש, יום חדש" כפי שהדבר הזה מנוסח בשירת חיים גורי, בזמן מלחמת השחרור. ואילו כאן יש הרגשה שהאדם שעומד על סף תום נעוריו, או הדור שעומד על סף תום נעוריו עומד על סף מצב אפוקליפטי חדש שאין לו שום יכולת לטפל בו. שהוא עלייתם של כוחות מפלצתיים מתהום כלשהו. אני חושב שהשיר הזה מדבר לא מעט על ההתרחשויות הפוליטיות, שחלקן הן מיתיות במהותן, שהתרחשו אחרי מלחמת ששת הימים. ואולי התהליך הזה מתחיל כבר בשנות ה-60 עצמן, והוא מובע באותה שירה מבעיתה של דליה רביקוביץ ברגעים האלה. ולכן אני רוצה לסיים את הדיבור על דליה רביקוביץ בשיר שמתייחס להתרחשות פוליטית ממש. כלומר, זהו שיר שיש בו צד של מחאה על יחסה של הציוויליזציה הישראלית הצבאית גם לתושבים הערבים הפלשתינים הכבושים וגם אחרי מלחמת לבנון, לכיבוש בלבנון. השיר הוא "רחיפה בגובה נמוך". רחיפה בגובה נמוך. "אני לא כאן. אני על נקיקי הרים מזרחיים "מנומרים פיסות של קרח במקום שעשב לא צמח "וצל רחב נטוש על המורד. רועה קטנה עם צאן עזים שחורות "הגיחה שם מאוהל לא נראה. לא תוציא את יומה הילדה הזאת "במרעה. אני לא כאן. בלוע הר פרח כדור אדום, עדין לא חמה. "בהרת כפור סמוקה וחולנית מתהפכת בלוע. "והקטנה השכימה כה לקום אל המרעה "גרונה אינו נטוי, עיניה לא קרועות בפוך, לא משקרות אינה שואלת, "מאין יבוא עזרי. אני לא כאן. אני כבר בהרים ימים רבים "האור לא יצרבני. הכפור בי לא יגע. "שוב אין לי מה ללקות בתדהמה. דברים גרועים מאלה ראיתי בחיי. "אני אוספת שמלתי ומרחפת סמוך מאוד אל הקרקע. "מה היא חשבה לה הילדה הזאת? פראית למראה, לא רחוצה "לרגע משתופפת בכריעה. לחייה רכות כמשי "פצעי קור על גב ידה. פזורת דעת, "כביכול קשובה, לאמיתו של דבר. "ועוד נותרו לה כך וכך שעות. "אני לא בענין הזה הגיתי. מחשבותי רפדוני ברפידה של מוך "מצאתי לי שיטה פשוטה מאוד, לא מדרך כף רגל ולא מעוף. "רחיפה בגובה נמוך. אבל בנטות צהריים "שעות רבות לאחר הזריחה עלה האיש ההוא בהר "כמטפס לפי תומו. והילדה קרובה אליו מאוד ואין איש זולתם. "ואם ניסתה להתחבא או צעקה אין מסתור בהרים. "אני לא כאן. אני מעל רכסי הרים פרועים ואיומים בפאתי מזרח. "ענין שאין צריכים להתעכב עליו. אפשר "בטלטלה עזה וברחיפה לחוג במהירות הרוח. "אפשר להסתלק ולדבר על לב עצמי: אני דבר לא ראיתי. "והקטנה עיניה רק חרגו מחוריהן "חיכה יבש כחרס, כשיד קשה לפתה את שערה ואחזה בה "ללא קורטוב חמלה." השיר הארוך הזה חג כמה פעמים סביב תמונה אחת בלבד. השיר הוא למעשה קצר מאוד, וגדל סביב הסצנה הזו. נערה רועה בהרים, נאנסת. אין זה ברור מי האונס. אין זה ברור מי הוא ומה הוא בדיוק עושה, אבל ברור היחס. וברור אותו מימד של סמל, שכשנאמר השיר הזה בעברית ומעמיד נערה כשהיא רועה בין ההרים, במזרח שהמדובר הוא על אותם יושבים אותם ערבים, על אותם אלה שמוצגים בתוך השירה העברית כאיזה מן איגוד נאיבי של הציוויליזציה הישראלית. אבל הנה, בתוך השיר הזה, מי שקורא מאין יבוא עזרי ומנסה לקרוא, אבל בעצם לא יכול שקולו לא נשמע, שרק השיר הזה מהווה גילוי של קולו היא דווקא הילדה הזאת. ומצבה של המשוררת מצבו של הדיבור העברי במקום הזה, כזה שאתם שמים לב, לא ברור מנין הוא בא. הוא לא נאמר בתל אביב הוא לא נאמר בירושלים, הוא לא נאמר בשום פורום. הוא למעשה לא נאמר. אני לא כאן, ואני לא מכאן. אני לא נמצאת במקום הזה. אני נמצאת במקום מעל האדמה. אותה רחיפה בגובה נמוך. הדיבור, או הדמות של המשוררת נישאת כאן כאיזה מין רוח, או כאיזו מין דמות, על גבול האלוהי והאנושי כשהיא רואה את המצב כשהוא מזוקק לסמל טהור. הדיבור כאן נשמע עוד ארכאי אפילו יותר מאשר בשירים הקודמים. משהו בו נוגע בסיפור אגדה משהו בו מזעזע בתחושה שהעברית משמשת כאן כדי לשמוע אחרות שהיא איננה מקשיבה לה. זה אחד הדברים שהם בגדר הישג אדיר של השירה הזאת, שאיננה נסגרת עוד רק בתוך תחושה של אני שהוא אנחנו ושהוא אחד. ושהוא יכול לבטא רק דרך אחת. בוודאי שיש גם בתוך השירה הזו, ריגשה עברית לאומית ודאית. משום שזו הלשון העברית, זו הלשון העברית של הציונות והיא משתמשת בה בתוך המסורת שיצרה השירה העברית של הציונות והספרות שלה. אבל בתוך המקום הזה, היא רוצה גם ליצור איזו זיקה שבה ההימצאות כאן, היא כאן ולא כאן. ושהמילה כאן איננה יכולה ליצור איזו הנחה מוקדמת, סגורה, בדבר שייכות או ערבות או הבעה ששייכת לעם או להשקפה פוליטית מסוימת.
